אם אתם מסתכלים על החבר'ה הצעירים שלכם לאחרונה, אתם בטח מרגישים את זה. זה דור שעבר בשנים האחרונות טלטלות מטורפות – קורונה, מלחמה, חוסר ודאות תמידי, ובעיקר: עולם דיגיטלי שהולך ונעשה תובעני ושואב מרגע לרגע.

הם כבר לא ילדים קטנים. משהו בתוכם מבקש לפרוץ החוצה, לחפש את הגבולות, להבין מי הם באמת ומה העוצמה שלהם. אבל המציאות המודרנית מציעה להם בתמורה בעיקר מסכים, דלתות סגורות בחדר, וניתוק. וכשאנחנו כהורים מנסים להתקרב או לדובב אותם, אנחנו לעיתים קרובות נתקלים בחומה, בסינון או בגלגול עיניים.

הדרך השבטית: אין "משבר גיל ההתבגרות"
יש חניכה

בחברות השבטיות (של ציידים-לקטים) פשוט לא היה דבר כזה "משבר גיל ההתבגרות" כמו שאנחנו מכירים אותו היום. לא רבו עם הנער על הטלפון ולא התחננו אליו שייצא מהחדר.

כשהילד או הילדה הגיעו לגיל הזה, השבט הבין מיד שהם צריכים לעבור מסע חניכה. הם היו צריכים לפגוש את האש, את היער, להתמודד עם אתגר פיזי ורגשי אמיתי, ולפגוש את ה"מפלצות הפנימיות" שלהם. בסוף התהליך הזה, הם קיבלו את ההכרה החשובה ביותר מהמבוגרים (ומההורים שלהם בפרט) – ההכרה בכך שהם כבר לא ילדים, אלא צעירים ראויים ועוצמתיים בתוך הקהילה.

את החוויה העוצמתית הזו, שנשכחה בעולם המודרני, אנחנו מחזירים לחיים במסע הזה.